אמיר אמית ז"ל

אמיר

בשלהי מלחמת יום כיפורים, ביום העצמאות 1974, התרסק מסוקו של אמיר, במשימת חילוץ פצועים ממוצב שהופגז בשטח החרמון הסורי.

אמיר, בנם של חיים ורחל, נולד ב-24.2.1951 בחיפה. אמו נפטרה כשהיה בן 10, ואביו נישא לרות  שגידלה את אמיר כאם וחברה קרובה.

ביולי 1970 אמיר התגייס לצה"ל. לאחר טירונות בנח"ל נשלח לקורס טייס והוצב כטייס בטייסת מסוקים. אמיר בלט כרוח החיה בכל חבורה. בקורס הטייס הוא אהב לארגן מסיבות: כתב וביים הופעות, שיחק, שר, ודרבן את חבריו.

בתום קורס הטייס אמיר נישא לגילה, בת כיתתו מגיל 15. הוא חלם להקים משפחה ולהיות לאב. היה גאה בביתו בבסיס בו שירת, התרגש למראה תינוקות, אך חלומו להיות אבא נקטע במלחמה כשנהרג עוד לפני שזכה שיחגגו לו את גיל 24.

בדברים לזכרו סיפר חבר מקורס טייס ומהטייסת: "אמיר רצה להצליח בקורס טייס בשביל אביו, אחרי שכילד שובב האכיל אותו מרורים. בטיסת הסולו, במבחן הסופי, אמיר הפתיע: הוציא ציון ברמה שמעטים בקורס הטייס מגיעים אליה".

במלחמת יום כיפורים אמיר ביצע את משימותיו באומץ וביעילות. מפקדיו העריכו את מסירותו בחילוץ פצועים וציינו כי אנשים רבים חבים לו את חייהם. בהמלצתם אושרה לו העלאה מוקדמת לדרגת סרן אך הוא נהרג לפני מועד קבלת המינוי.

בצהרי יום ה' באייר תשל"ד, 27.4.1974, שב אמיר ממשימה בסוריה ובהיותו בגובה רב על החרמון  נקרא לחלץ פצועים והרוגים ממוצב הפיתולים. התנאים במדרון המופגז ומזג האוויר היו קשים במיוחד, המסוק נפגע וכל ציוותו נספה.

במכתב תנחומים למשפחה ציין מפקד הטייסת: "אמיר הביא תנופה ומורל גבוה. השרה אווירה עליזה ורוגעת הדרושה כל כך במצבים קשים".

אמיר השאיר אחריו אישה – גילה, אחות – אורית, אב – חיים, אם – רות, וילדיה אורי, רונית, ושמשון. לזכרו הוציאה משפחתו ספר, וביוזמת הוריה של רות, משפחת שכטר, סמוך לביתם בסביון נקרא רחוב על שמו של אמיר, רחוב אמירים.